<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שלישי סימן ס"ט</h1>
<h2>דף יב.</h2>
דם ברית, התום והיושר, [לשון הפייט]. כי שבת בחזקת איסור למלאכה כמו טבל שהוא בחזקת איסור וכיוצא בו, שאין עד אחד כשאין בידו נאמן עליו לומ' ידענא דמתוקן הוא, כדאית' פ' האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א]. וכן כתב ה"ר יצחק הלבן ז"ל, דשבת בחזקת איסור קיימ', משו' דקשי' ליה, דא"ר יוחנ' פ"ב דנזיר [י"א ע"ב], האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם, דחזקה שליח עושה שליחותו וכו' עד וכי תימ' הכי נמי אימור בשוקא אשכח וקדיש, הת' הדרא לניחותא. וקשי' מפ"ב דיומא [פ"ד ע"ב] אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, היכי דמי, אילימ' דאיכ' ט' ישר' וגוי אחד בינייהו, רובא ישר' נינהו, אלא ט' גוים וא' ישר' הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, לא צריכא דפרוש לחצר אחר, מהו דתימ' כל דפריש מרוב' פריש קמ"ל. איני והאמ' רב אסי א"ר יוחנן ט' גויים וישר' אחד באותו חצר מפקחין, בחצר אחר אין מפקחין, הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו. פר"ש, חצר דפרוש מקצתייהו אין מפקחי', דאמרי' כל דפריש מרובא פריש, ולא אמרי' דהדרא לניחותא ובנזיר אמרי' התם הדרא לניחותא ולא אמרי' כל דפריש מרוב' פריש. ותירץ ה"ר יצחק הלבן ז"ל, דלהוציא דבר מחזקתו, כמו שבת, דבחזקת איסור עומדת, לא אמרי' הדרא לניחות', אלא כל דפריש מרוב' פרי', אבל בנזיר, דחזק' שליח עושה שליחו' אמרי' הדר' לניחותא להעמיד דבר בחזקתו, ואחרי שהשבת בחזק' אסור הרי הוא כטבל והקדש וכיוצא בה, דאמ' פ' האשה דאין עד אחד נאמן באיסורי' היכא דאין בידו, א"כ היאך מלין תינוק בשבת על פי מילדת או על פי אשה אחרי שאין בידם. וראיתי שכת' אבי העזרי ז"ל בתוס' רא' השנ', דאית' בירושלמ' [ר"ה פ"ב ה"א] אמ' להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה הרואה אומ' בורקי, מאי בורקי ברקא בורקאי וחד נאמן, שנייה היא יכול לעמוד עליו וחש לומ' עד דהוא עליל ונפיק מנהרא חכימא היא מילתא. פי' יכול לעמוד עליו וחש למימ' מילתא דעביד' לאיגלויי, חושש לומ', כלומ' מתיירא לומ' שקר, שמא ישלח אחר לראות, ופריך עד דהוא עליל ונפיק מנהר', כלומ' אינו ירא שמא ישלח אחר, כי אפי' אם ישלח (אחר) [יאמר] בלבו אפי' ישלח אחר עד אותו זמן שהוא הולך לראות יאיר, ופריך, חכימא היא מילת', פי' זה ידוע כלומ' זה יכול זה להרגיש אם האיר קודם שבא אחר לראות או עתה בביאתו, תו גרס' בירושלמ', אומ' עד אחד נולד בשבת מלין אותו על פיו, חשיכ' במוצאי שבת מטלטלין על פיו, פי' דכל הני אתה יכול לעמוד עליהן, מכל אלו נלמוד דעד אחד כשני' באיסורי' במילת' דעביד' לאיגלויי. עד כאן. וצריכין אנו לומ' דהא דאמרי' במילת' דעביד' לאיגלויי נאמן, לא דעבידה לאיגלויי בעדות ברורה, אלא אפי' ברמז בעלמ' מירתת לשקר, דאי לא תימ' הכי, הא דאמ' בירושלמי דעד אחד נאמ' לומ' נולד בשבת היכי אשכח לה דעביד לאיגלויי על ידי עדות ברורה, הלא כל עדות לידה אינו אלא מפי מילדת ויולדת, אלא ודאי אפי' ברמז בעלמ', הילכ' מילדת מירתתא מן היולדת והיולדת מן המילדת, אי נמי אשה באיסורי' כשאר עד אחד באיסורי' ואז מילדת ויולדת כשני עדים ונאמנות אפי' על דבר שיש לו חזק' איסור, אע"פ שאין בידם. ופ"ק דפסחים [ד' ע"א] הכל (נאמר) [נאמנין] על בדיקת חמץ, אפי' נשי', אפי' עבדי', אפי' קטני', ומסקנ' בדיק' חמץ דרבנ' והאמינהו רבנ' בדרבנ'. ומשמע שאם היה דאורית' לא מהימני וי"ל דהא דקאמ' הימנינהו רבנ' בדרבנ' אעבדי' וקטנים, אבל נשי' אפי' בדאוריית' מהימנה.
